<h1>תניא רבתי סימן ס"ז</h1>
<h2>דף קלו.</h2>
ותינוק שנפטר בתוך שלשים יום ללידתו ויודע בודאי שכלו לו חדשיו ויצא מתורת נפל. או אם נפטר לאחר שלשים דודאי יצא מתורת נפל. בדין היה להתאבל עליו ולנהוג עליו אבלות בין לגיהוץ בין לתספורת בין בתשמיש המטה בין בכל דיני אבלות. אלא מנהגנו שלא להתאבל על פחות מבן שנה. ונראה כי שמא הנהיגו קדמונינו שלא להברותו כדין האבל כדי שלא להטריח לשכניו ולקרוביו. אבל שאר דיני אבלות לא עקרו ממנו כי לא נמצא היתר בדבר כלל. אבל מי שהיה רואה האבל הולך ובא בשבת ראשונה לכאן ולכאן. ולא היו מכירין אותו במשפט האבל היה סבור שלא יתחייב באחד מדיני אבלות. פשט זה המנהג סתם, ועדין אנו נוהגין כן. והמחמיר על עצמו להתאבל עליו עושה כדת וכהלכה. ואין לתופשו על כך. מצאתי בשם ר"ת ז"ל אשה שהמירה ובנה קטן עמה ומת. או קטן שנגנב או נאנס ומת. אין משמרין עליו אבלות. אבל בשם רבינו יצחק בר שמואל ז"ל מצאתי, קטן בן שנה או שנתים שנעשה מומר עם אמו ומת. אומר רבי שהיה נראה שמתאבלין עליו, דודאי גדול מתאבלין עליו. ובשם רבינו יעקב ז"ל מצאתי שאין מתאבלין עליו. תניא באבל רבתי [פ"א]. המחותך והמסורס והנפלים ובן שמנה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמהן לכל דבר. [שם פ"ב] והמאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר. אין קורעין. ואין מספידין. ולא חולצין עליו, אבל עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים, וכל שהוא כבוד לחיים רבים מתעסקים עמו. ואיזהו המאבד עצמו לדעת, לא שיעלה לראש הגג ונפל ומת. אלא שאומר הריני עולה לראש הגג וראו אותו שעלה לראש הגג ונפל ומת. הרי הוא בחזקת המאבד את עצמו לדעת. אבל אם ראו אותו חנוק ותלוי באילן ומושלך על גבי סייפו הרי הוא בחזקת המאבד את עצמו שלא מדעת, ואין מונעין ממנו כל דבר. הרוגי ב"ד, וכל הפורשים מן הצבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר. אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים. אוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אומר (תהלים קל"ט) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט. הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר. מאימתי מתחילין למנות להן, משנתיאשו הבעלים מלשאול. אבל לא מלגנוב. כיוצא בו מי שנפל לים. מי שטבע בנהר. מי שאכלתו חיה רעה. אין מונעין ממנו כל דבר. מאימתי מתחילין למנות להם משנתיאשו מלבקשם. מצאוהו איברים איברים. אין מונין לו עד שימצאו ראשו ורובו. ר' יהודה אומר השדרה והגלגלת הן רובו. מי שהיה בעלה צלוב (תלוי) בעיר. אשתו צלובה עמו בעיר. אביו ואמו צלובין עמו בעיר. לא ישרה באותה העיר אלא אם כן היתה גדולה כאנטוכיא. ולא ישרה בצד זה אלא בצד זה. עד מתי אסור עד שיכלה הבשר כולו שאין הצורה ניכרת בעצמות.
